הצרכן הולך ונחסם. אין בזה בשורה או חדשה כי היחשפותו לעשרות אלפי מסרים ביום הפכו אפילו "הפרעות", חצופות ורעשניות ביותר, אולי גם מתוחכמות, למעוקרות במידה רבה –
לא בכיר אחד בתחום הפרסום שמעתי האומר כי הענף גווע, אבל אני מסכים לזה סמנטית בלבד.
במאמר זה אדבר על חייו האינסופיים של הפרסום על פי המטמורפוזה הפרטית שלו.
מתי החל פרסום?.
הרי שכל בחירה מראשית היות האדם היא תולדה של פרסום. משהו גונב לראשו של מישהו, לעיניו של מישהו, ועורר בו תהליך המוביל למעשה. גם אם ראה אדם נהר וביקש לשחות בו, הרי שמימי הנהר נדמו לו כחולים או פושרים במידה, אולי דווקא עכורים כדי להסתירו, ובחר בנהר.
נכון, זו דרך הטבע והנהר לא ביקש לפרסם את עצמו, אבל ההשפעה הסובייקטיבית על האדם, המעניינת אותנו כאן, נוצרת ממש כאילו היה לנהר שלט פרסום מאיר עיניים, או טובה יותר.
מתי יסתיים הפרסום?.
כשימות אחרון האנשים ובחירות לא תעשינה עוד. לכן, ומזה, אנו מבינים כי הפרסום לא גווע, לפחות עכשיו, אולי הוא פשוט אינו פרסום - או חוטא למטרתו או לאדם והאדם ממשיך וצורך את הפרסום כל הזמן - כי אין חיים מבלעדי הפרסום, מבלעדי הבחירה.
ואיזה פרסום צורך האדם העכשווי?, בשנת 2011, למה לא נחסם האדם?. מה יראה האיש ומה יפגע בו תמיד?.
האדם הוא לקחן לעד מקרוב. תן לו ביד תפוז, שוקולד או ערכה לבדיקת היריון והוא ישים בכיס או יאכל.
הכלל הפשוט, כי אם נותנים לך קח, לא ישתנה כבר כנראה לעולם, וכמובן שברגע הנתינה או בהשתלת הפריט אצל אדם שב הכוח לידינו המפרסם. תן לו לאדם אטב כביסה חדש והוא ייקח אותו הביתה, למה לא, וסביר כי יבחן אותו שם. יבחן וימצא כי הוא עשוי משוקולד ואינו יפה לתליית כביסה בכלל.
האדם הוא נסיין לעד מקרוב. הצע לו מסיבה על אי באוקיינוס השקט ולא בטוח שהוא יבוא, יש לו מחלת ים, זה גם נראה רחוק, אבל אם תשים לו אי באמצע הרחוב יטפסו עליו נשים, זקנים וטף וירקדו.כמובן שירקדו גם לצלילי הג'ינגל הרצוי וכו'.
האדם סקרן לעד למגע מקרוב. תן לו למעוך, לשבור, ללטף, לחדור, להריח ואולי להאזין והוא ישלח את
ידו ויחבוט בבובה אשר הצבת ברחוב ובתגובה תגיד לו הבובה סיסמת פרסומת תפלה.
אכן, להתקרב אל האדם, להעניק לו מאדם אל אדם, כשהוא פוגש את עיניו של אדם, תוך שילוב של תוכן,
גם טפשי, וחוויה, חוויה אשר מובאת אל הדלת הפתוחה של זכותו לבחור, לבחור ולהתנסות, מתוך השתתפותו הבלעדית, אלה עדיין טובים גם לצרכן העכשווי כלאדם הקדמון.
אבל ההבנה כי הפרסום מצוי בdna של מערכת הבחירות הטבעית של האדם, אינה עוצרת שם.
כשהאדם מחליט, בשבריר שניה, האם הוא מעוניין לטפס במעלית או במדרגות, אנחנו יכולים לעזור לו בהחלטה זו, ולגבות את חלקנו כמפרסם.
כשאדם מחליט אם להחנות את המכונית שלו תחת עץ או לא מחשש לכלוך, אנחנו עשויים לקחת חלק גם בשיקול הזה, וכמובן להפיק את הרווח שלנו.
מלבד לקרב לאדם ולשחק על יצריו הקמאיים, הרי שלקחת חלק במערכת הבחירות הטבעית שלו, הפועלת, גם כך, על פי עקרונות הפרסום, הופך את ה"הפרעה", הראשונית לנחוצה או נחוצה כמעט, תחת כפויה, ואת הפרסום לחלק מן האדם, הטבע האנושי, מקומו שלא יכחד.
ולסיום אזכיר רק, וכמובן, כי השימוש המושכל באשר כתבתי במאמר זה, הרי שהוא תמצית הקריאייטיב,
ואילו שימוש מעורב בתובנות אשר מניתי כאן הרי שהוא ממהותו של פרסום עכשווי מנצח.
שיטה אשר אני כיניתי בשם ושטחתי בהרחבה ומיקוד רבים יותר במאמרי "התיעול החוויתי".
